פסק-דין בתיק ע"פ 8641/12

השופט נעם סולברג:

1.        ערעורים מזה ומזה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 39605-04-11; השופט כ' סעב), בגדרו הורשע המערער בחבלה בכוונה מחמירה, בהחזקת נשק שלא כדין, ובנשיאה והובלת נשק; הושת עליו עונש של 42 חודשי מאסר ו-18 חודשי מאסר על-תנאי; והוא חוייב בתשלום פיצויים למתלונן בסך של 15,000 ש"ח. המערער מערער על הרשעתו בדין ועל חומרת העונש (ע"פ 8641/12), ואילו המדינה מערערת על קולתו (ע"פ 8678/12).

האישום והתשובה

2.        על-פי כתב האישום סבר המערער כי מוסעב מחאמיד (להלן: המתלונן) קשור לאירוע משנת 2009 אשר במהלכו נורה דודו ונפצע, או שהמתלונן הפיץ שמועות בנוגע לכך. על הרקע הזה, אחרי צהרי יום 15.4.2011 הגיע המערער לבית קפה באום אל פחם במכונית מאזדה 3 כסופה, וקרא למתלונן שישב שם באותה שעה, לעלות למכוניתו ולנסוע עמו. במהלך הנסיעה אמר המערער למתלונן שהוא "לא בסדר" בכך שהוא מפיץ בעיר שמועות על משפחתו. בשלב מסוים עצר המערער את המכונית ליד ביתו, הביא מן הבית אקדח שחור ובו כדורים בקוטר 9 מ"מ, והמשיך בנסיעה עם המתלונן עד אשר הגיעו למגרש חניה ליד השוק. המערער אמר שם למתלונן לרדת מהמכונית מאחר והוא רוצה לשוחח עמו. השניים יצאו מן המכונית והחלו ללכת בחניה ולשוחח. במהלך השיחה שאל המערער את המתלונן בכעס מדוע הוא מפיץ שמועות בעיר על כך שירה על משפחת המערער ועל ביתו. בהמשך, שלף המערער את אקדחו וירה שלוש או ארבע יריות לכיוון רגליו של המתלונן. שלוש מתוכן פגעו במתלונן. קליע אחד פגע בירך שמאל וגרם לאיסכמיה ולפגיעה בעורק ובוריד. שני קליעים פגעו ברגל ימין, בירך ובשוק, וגרמו לשבר בעצם ולקריעה של הוריד. המתלונן נאלץ לעבור ניתוחים לתיקון הנזקים בשתי רגליו.

3.        להגנתו טען המערער בבית המשפט המחוזי כי הוא איננו היורה. לפי גרסתו, אכן אסף את המתלונן למכוניתו בסמוך לבית הקפה, לפי בקשתו של המתלונן, והסיעו לביתו, משום שהמתלונן ביקש לראות קטנוע שהמערער הציע למכירה. המערער לקח אז מביתו תעודת זהות, ולא אקדח כפי שנטען בכתב האישום, ולאחר מכן המשיכו השניים בנסיעה, עד אשר הוריד המערער את המתלונן ממכוניתו בכיכר "אל קודס" כשהוא בריא ושלם. לטענת המערער המשיך אז בנסיעתו לכיוון שטחי איו"ש על מנת לבקר את משפחתו ולהחזיר משם את אמו הביתה, אך לא עלה בידו לעשות כן מכיוון שמחסום ג'למה נסגר למעבר. 

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי ניתח את הראיות שהובאו לפניו ומצא כי המערער אכן ירה במתלונן, ולפיכך הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעתו-זו הסתמך בית המשפט על הראיות הללו: אמרתו של המתלונן לשוטר תומר מעודה באמבולנס שבו הובהל לבית החולים, ובה נקב המתלונן בשמו של המערער כמי שירה בו, ציין את כתובתו, וסיפר באיזה מכונית נסעו יחדיו; עדותו של המתלונן בבית המשפט, אשר נמצאה אמינה; עדותו של השוטר מעודה; עדויותיהם של שלושת אנשי מד"א - נהג האמבולנס, פרמדיק ומתנדב, אשר אישרו כי ראו את השוטר מעודה מדבר עם המתלונן באמבולנס; עדותו של פתחי אגאבריה, כי ראה את המערער ואת המתלונן משוחחים במכוניתו של המערער ליד כיכר "אל קודס" סמוך לשעה 16:00; עדותו של אברהים חלו, אשר שוחח עם המתלונן בשעה שנסע ביחד עם המערער במכוניתו בסביבות השעה 16:00; ועדותו של השוטר אלכס זיידינר, אשר צפה בתיעוד מצלמות האבטחה בביתו של המערער. עוד נקבע כי למערער היה מניע למעשיו, והוא החשד על אודות מעורבותו של המתלונן בירי לעבר דודו של המערער, ארוע שהתרחש בשנת 2009, בעקבותיו נפתחה חקירה נגד המתלונן, עד אשר נסגר התיק מאוחר יותר מחוסר ראיות.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את עדותו של המערער בהיותה בלתי אמינה. חלקים מדבריו הופרכו באמצעות עדויות אחרות, והתנהלותו המפלילה לאחר האירוע נזקפה גם היא לחובתו. עדותו של עד ההגנה, עאטף ג'בארין, אשר טען כי ביום הארוע בסביבות השעה 16:00 ראה אדם רעול פנים הולך לכיוונן של שתי דמויות מרוחקות, נדחתה על-ידי בית המשפט מכיוון ש"מדובר בעדות שקרית מגמתית ומוזמנת" (פסקה 22 להכרעת הדין). אשר לטענות ההגנה על אודות סתירות בגרסתו של המתלונן, נקבע כי אמנם בהודעה הרביעית שמסר במשטרה שינה המתלונן את גרסתו וטען כי לא המערער הוא היורה, אלא אדם אחר, רעול פנים, אולם המתלונן חזר לגרסתו המקורית מאוחר יותר, ובית המשפט קיבל את ההסבר שסיפק המתלונן להתנהגותו, ולפיו גרסה זו נמסרה במסגרת המגעים להביא לסולחה בין הצדדים. אשר לטענת ההגנה על סתירות בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לבין הודעותיו במשטרה, נקבע כי המערער לא הסכים להגשת ההודעות בבית המשפט, ועל כן מדובר בטענה ריקה מתוכן אשר לא ניתן לבחון אותה. משבחר המערער לסרב להגשת הודעות המתלונן במשטרה לבית המשפט, ההנחה היא כי אלו אינן תומכות בגרסתו.

6.        בגזירת עונשו של המערער עשה בית המשפט המחוזי שימוש בתיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ציין כי הענישה במקומותינו היא אינדיבידואלית, וכי בבואו לגזור את הדין עליו לבחון כל עניין לפי נסיבותיו. בית המשפט המחוזי ציין כי שיקולי הענישה שהתקיימו לפני תיקון 113 יוסיפו לעמוד גם לאחריו, ומבחינה זו לא שינה התיקון סדרי עולם. לפי האמור בגזר הדין, אצל כל נאשם העומד לדין גובר משקלו של עיקרון ענישה אחר, דוגמת גמול או הרתעה, ולפיכך מתחם הענישה במקרים דומים יכול להיות שונה בשל הבדלים בין נאשמים. אשר למערער פסק בית המשפט המחוזי כי חוות דעת שירות המבחן אינה מצביעה על מסוכנותו לחברה או על חשש שיחזור בעתיד על מעשים דומים לאלה שהורשע בביצועם. המערער אמנם ניהל הליך הוכחות, אך היה בסיס לעשות כן. בשים לב לפסיקה שהצדדים הפנו אליה, לנסיבות העבירה, לנסיבותיו של המערער, לסיכויי שיקומו וחזרתו למוטב, להעדר החשש כי יחזור על מעשיו, ולאור האמור בתסקיר שירות המבחן, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער, כאמור, עונש של 42 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי, וחייבו בתשלום פיצויים למתלונן בסך של 15,000 ש"ח.

הערעור על הכרעת הדין

7.        המערער טוען כי הורשע בטעות והוא מבקש לבטל את הרשעתו ולזכותו. לטענתו, שגה בית המשפט בקבלו את דברי המתלונן לשוטר מעודה באמבולנס בהתאם לסעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, חרף העובדה כי מדובר בתשאול שנערך על-ידי השוטר מעודה ולא באמירה ספונטנית של המתלונן. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בהעדיפו את אמרותיו המפלילות של המתלונן על-פני הודעתו המאוחרת, מאחר שהודעותיו במשטרה ועדותו בבית המשפט רוויות בסתירות, שקרים ותמיהות. בהקשר הזה טוען המערער כי שגה בית המשפט שעה שזקף לחובתו את בחירתו שלא להסכים להגשת הודעותיו של המתלונן במשטרה. גם ממצאיו של בית המשפט על אודות עדותו של המערער עצמו אינן מקובלות עליו. לטענתו, גרסתו סדורה, היא לא נסתרה, והתנהגותו מלמדת גם היא על חפותו. בנוסף טוען המערער כי שגה בית המשפט שעה שלא העניק לזכותו את המשקל הראוי למחדלי החקירה הקשים, והוא סבור כי בלעדיהם ניתן היה להוכיח על נקלה כי לא היתה לו כל מעורבות באירוע. 

8.        בחינת הטענות בערעור ואלו שבאו בתשובה, מעלה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. עיקר טענותיו של המערער, לא כולן, מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, בשל יתרונה המובנה, הידוע, של הערכאה הדיונית, להתרשם מן העדים ומדבריהם מכלי ראשון, על יסוד המכלול, מראה עיניים ומשמע אוזניים, לעומת ערכאת הערעור אשר ניזונה מן הכתובים בלבד. 

9.        המערער מקדיש חלק מערעורו לתקיפת קבילותה ולגריעת משקלה של אמרת המתלונן לשוטר תומר מעודה באמבולנס שבו הובהל לבית החולים. דינן של השגות אלו להידחות. טענתו העיקרית של המערער נגד קבילות האמרה גורסת כי משום שבתשאול שערך השוטר עסקינן, ולא באמרה ספונטאנית, הרי שלפי סעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות, היא איננה קבילה. על כך אשיב בשתיים. ראשית, לעניין סעיף 9 לפקודת הראיות, אין לקבל את הטענה כי אמרה שניתנה במסגרת תשאול של איש מרות תסווג כבלתי קבילה ולא תבוא בגדרי סעיף זה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". כל עניין צריך להיבחן לפי נסיבותיו, כאשר זהות האדם שכלפיו הופנתה האמרה ואופן אמירתה הם רק חלק מן השיקולים שאותם יש להביא בחשבון לשם בחינת קבילותה (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 614 (2009) (להלן: קדמי); סעיף 15 לחוות דעתו של השופט הנדל בע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל(11.11.2012), אשר ציין כי במצבי גבול ניתן להשתמש בשלושה מבחני עזר, אשר אחד מהם מתייחס לאינטראקציה בין מוסר האמרה לבין השומע; ע"פ 171/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל(26.11.1981), שם נאמר אמנם כי ספק אם ניתן להכשיר דברים שאמר עד לאיש משטרה שחקר אותו אחרי אירוע, גם אם חקירה זו נעשתה בסמוך לאחר מעשה העבירה, אולם שם נפסלה האמרה מחמת סיבה נוספת, והיא שנותן האמרה שוחח על אותו עניין עם אדם אחר לפני שיחתו עם השוטר, ואף צויין כי: "יתכן שעל אף הספקות הנ"ל לא היה מקום להתערבות בית-משפט זה בהחלטת בית-משפט קמא בדבר קבילות העדות, לולא החשש, שמא המתלונן טעה באימרתו הנ"ל" (שם, בפסקה 5). קדמי (שם) מפנה לאסמכתאות רבות על מנת ללמדנו שהלכת פיטוסי באשר לאמרת עד בעת ביצוע עבירה, רוככה ברבות השנים:"במקום שאין בנסיבות אמירתה כדי להקים חשש למהימנותה, אין בכך שנאמרה בתשובה לשאלות כדי לפגוע בקבילותה או ליטול ממשקלה; ואפילו נאמרה במסגרת חקירה משטרתית, ובלבד שלא נאמרה בתשובה לשאלות מדריכות").

10.      זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הסתמך על חריג נוסף לכלל האוסר על עדות שמיעה מלבד סעיף 9 לפקודת הראיות - אמרה של קורבן אלימות לפי סעיפים 10(1) ו-10(3) לפקודת הראיות. בנוגע לסעיף 10(1) לפקודה, ככלל, העובדה כי מדובר באמרה שניתנה לפני שוטר או בתשובה לשאלה שאיננה מדריכה, אינה שוללת את קבילותה של אמרה מפי קרבן אלימות לפי הסעיף האמור (קדמי, בעמוד 621; ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 273, 277 (1992); בש"פ 2366/00 מדינת ישראל נ' רחמימוב (28.3.2000); ע"פ 1424/02 טוטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 615, 622 (2003)).

11.      המתלונן בענייננו מסר את האמרה לשוטר מעודה בסמוך לאחר האירוע, בשעת פציעתו הקשה, בעת קבלת טיפול רפואי ראשוני באמבולנס. אין זה מן הנמנע כי המתלונן חשש לחייו באותו שלב, וסבר כי זו ההזדמנות, אולי היחידה, להביא ללכידתו של היורה. כבר נפסק לא פעם כי במצב דברים זה דעתו של מתלונן איננה פנויה לבידוי עלילה שמטרתה להפליל לחינם אדם זה או אחר (ע"פ 3695/99 אבו-כף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 597, 621 (2000)). כיוצא בזה, אין מדובר בתשאול "רגיל" של שוטר מול מתלונן, או בנסיון להכניס למצבת הראיות חקירה שנערכה במשטרה "בדלת האחורית". בנסיבות מיוחדות עסקינן, כאשר ההתרחשות בשטח עוד לא נסתיימה, בעיצומו של טיפול רפואי במתלונן, ולבטח תחת השפעתו של האירוע המסעיר שהתרחש בתכוף. נסיבות אלה מלמדות על כך שהספונטאניות של האמרה לא נפגמה על אף שמדובר במענה לשאלות של איש מרות.

12.      אשר לטענות המערער על אודות המשקל שהעניק בית המשפט לאמרה, גם דינן של אלה להידחות. אנשי מד"א אמנם לא שמעו את המתלונן מציין באוזני השוטר מעודה את שמו 'המרובע' של המערער, ואמנם מתנדב מד"א שמע את המתלונן מציין את כינויו של המערער והשוטר מעודה לא ציין כי שמע זאת - כפי שטען ב"כ המערער - אולם אין באלה כדי לפגום באמינותה ובמשקלה של האמרה. במסגרת אמרה זו ציין המתלונן את שמו המרובע של המערער, את כתובתו ואת סוג המכונית שבה נסע, נתונים שהתבררו מאוחר יותר כנכונים ומדוייקים. לא הייתה לשוטר מעודה - עד חסר פניות - יכולת לדעת אז פרטים אלה ממקור אחר זולת מפי המתלונן. בהחלט יתכן כי אנשי מד"א, שעיקר מעייניהם נתונים היו להצלת חייו של המתלונן ולמתן הטיפול הרפואי הדחוף לפי הנחוץ, לא שמעו במדויק ולא זכרו כדבעי את דברי המתלונן לשוטר מעודה במלואם. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי מדובר באמרה נכונה ואמיתית, נימוקיו עמו, ואינני רואה סיבה להתערב במסקנה זו ולשנותה. אך יהא הדבר כאשר יהא, וגם אילו נתקלה האמרה במחסום של קבילות או שמשקלה בנסיבות היה מועט, גם אז לא היה מקום לשנות את תוצאת הכרעת הדין, משום שדיינו לצורך ההרשעה בשאר ראיות התביעה, גם מבלעדי האמרה הנדונה. 

13.      המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בהעדיפו את הגרסה המפלילה שמסר המתלונן על-פני הגרסה המזכה את המערער. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט התרשם מאותות האמת שעלו מגרסת המתלונן, וציין כי מדובר בגרסה מפורטת ועקבית, כשהמתלונן נתן הסבר מתקבל על הדעת לשינוי שחל בגרסתו. אין בטענות שהעלה המערער כדי להצדיק שינוי בקביעה זו. טענה תאורטית שהעלה המערער לפיה טפל עליו המתלונן את האשמה מסיבות כאלו ואחרות, גם בשעת כאבו, כשחשש לחייו ומסר את אמרתו לשוטר מעודה באמבולנס, דינה להידחות. העובדה המוכחת כי למערער היה מניע לפגוע במתלונן, על רקע הירי שבוצע לעבר דודו, אין בה כדי לבסס מניע בכיוון ההפוך. המניע הכספי אשר אותו הציע המערער נטען בעלמא. מובן כי אין במצבו הכלכלי של מתלונן כזה או אחר, גרידא, כדי להוכיח הפללת שווא כפי שמבקש המערער לעשות. לפי טענת הגנה אחרת נגד גרסתו המפלילה של המתלונן, מדובר בגרסה רוויה בסתירות, תמיהות ושקרים, ועל כן יש להעדיף את גרסתו המזכה של המתלונן. דינה של הטענה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע בצדק כי הלכה למעשה לא ניתן לבחון את טענות המערער על אודות סתירות בין גרסאותיו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט ובינן לבין עצמן, בשל התנגדותו של המערער להגשת הודעות אלה. גם בשתי העדויות האחרות עליהן הצביע המערער אין כדי לסייע בידו. עדותו של עטאף ג'בארין נמצאה שקרית על-ידי בית המשפט המחוזי, ואכן עולות ממנה כמה סתירות שלא ניתן להתעלם מהן, ולא ליישבן, כפי שציין בית המשפט המחוזי. אין הצדקה להתערב בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי ובמסקנתו. אשר לעדותו של מוחמד אגבאריה, הרי שהיא איננה מוכיחה כי המערער והמתלונן נפרדו בשעה שהמתלונן היה בריא ושלם, אלא רק שיתכן כי בשלב מסוים במפגש ביניהם החנה המערער את מכוניתו ליד תחנת אוטובוס ברחוב אל קודס, ליד הכיכר, ויחד איתו היה בחור (כנראה המתלונן) אשר עמד מחוץ למכונית, נשען עליה, התכופף לעבר המערער ודיבר איתו, כפי שתיאר העד.

14.      טענה נוספת בפי המערער נוגעת לחוסר האמינות שייחס בית המשפט לעדותו-שלו. לדידו, גרסתו עקבית, סדורה ולא נמצאו בה סתירות, ולכן שגה בית המשפט המחוזי כשפסק כי גרסתו היא בלתי אמינה. אינני מקבל טענה זו. בית המשפט התרשם מן העדים שהעידו לפניו והחליט לבכר את גרסתו של המתלונן על פני זו של המערער. מדובר בקביעת מהימנות מובהקת, בית המשפט המחוזי נתן בה סימנים, ולא ראיתי סיבה להתערב בה. למקרא הכרעת הדין עולה כי בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר אי-האמינות בגרסת המערער על כמה אדנים, ולא רק על הסתירות הנוגעות להפרשי הזמנים בין גרסתו של המערער לבין מועד ההתרחשות על-פי ראיות נוספות, כפי שטוען המערער. בית המשפט לא העמיד את כל נושא המהימנות על אותן שעות שבהן נקב המערער בתחילה, ובדיעבד אין עוד עוררין על כך שמסגרת הזמנים שונה. ההסברים שסיפק המערער על אודות התנהגותו לפני האירוע ולאחריו אינם מתיישבים עם הראיות. המערער טען כי נסע להחזיר את אמו מאיו"ש הביתה, ולצורך כך לקח את תעודת הזהות שלו מביתו, אולם אביו העיד כי אשתו אמורה היתה לשוב הביתה רק ביום ראשון משום שהמחסום סגור ביום שישי; לאחר שהמערער נוכח לדעת כי המחסום סגור, וכי מטרת נסיעתו הנטענת לא הושגה, הוא לא שב לביתו, אלא נסע לטבריה ושהה בה עד מוצאי שבת. השהייה בטבריה במשך כיומיים מעידה על ניסיונו של המערער להרחיק את עצמו מהזירה ולמנוע מן המשטרה למצוא עליו או במכוניתו שרידי ירי.

15.      המערער טען גם על מחדלי חקירה מצדה של המשטרה. הראשון עניינו באי- בדיקה מיידית של שרידי ירי במכוניתו. דא עקא, שעל המערער להלין קודם כל על עצמו בהקשר זה, על כך שנשא את רגליו ונסע במכוניתו לטבריה, ממנה שב כאמור רק יומיים לאחר מכן. בנוסף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ממצא פורנזי שלילי "אינו תומך בהכרח בגרסת המערער ומכרסם בראיות התביעה" (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה י"ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (30.5.2012)). מחדל החקירה השני לגישתו של המערער הוא שהמשטרה היתה צריכה לתפוס את התיעוד של מצלמות האבטחה בתחנת משטרת אום אל פחם, או של אלו שבבית הקפה "נביל ושיש", המצויים שניהם קרוב לצומת אום אל פחם. תיעוד זה היה מגלה כי המערער עזב את העיר עוד לפני הירי, והיה מאשש את טענת האליבי שטען להגנתו. טענה זו ראויה לתשומת לב, אולם אין בידי לקבלה. המערער טען בחקירתו במשטרה כי ביום האירוע הגיע למחסום ג'למה בסביבות השעה 16:00-15:00. בהינתן הנתון הזה חקרה המשטרה ומצאה כי דבריו אלה של המערער אינם נכונים (עדותו של אביו במשטרה - נ/4; שיחת המתלונן עם דודו במכוניתו של המערער - ת/59). משכך, ניטל העוקץ מהטענה, נראה כי באותו שלב בחקירה לא היה צורך בבדיקה נוספת, וכי אין מדובר במחדל חקירה כפי שטוען המערער.